קצת על עצמי

אני אופיר ניב, בן 28, גר בתל אביב, אוהב את מירי, מוזיקה ישראלית, פוליטיקה וספורט.
פעם ב4 שנים חיי, כמו של רבים אחרים, נעצרים. מהאולימפיאדה הראשונה שאני זוכר באטלנטה, עד לונדון 2012, עליה אספר בטור נרחב, אני בספק אם רבים האנשים, שראו יותר שעות, שידורים, ענפים ומקצים, ממני. בלילה באטלנטה, או לפנות בוקר בבייג'ינג או בחצי היום בסידני, ראיתי כל אתלט, מתאבק, זורק, רוכב ששמו לי על המסך. בין אולימפיאדה לאולימפיאדה היה לי זמן להשלים פערים באולימפיאדות שקדמו לי, כך שצברתי ידע (יש רבים שיאמרו לא מועיל) בתחום והחלטתי לכתוב בלוג. עיקר כתיבתי הספורטיבית עד כה, התמקדה בעיקר בכדורסל ובליגת הNBA (קישורים אפשר למצוא למטה), אבל השנה החלטתי להתמקד באהבה האמיתית, המשחקים האולימפיים.

עיקר הבלוג יתעסק במשלחת הישראלית לריו, ולענפים איזוטריים שלא זוכים לחשיפה ביום יום. היופי האמיתי במשחקים האולימפיים, היא העובדה שאחד שיורה בכלי חרס, מקבל את אותה הוקרה שמקבל יוסיין בולט, את הפרס האולטמטיבי בספורט העולמי, מדליית זהב. המשחקים האולימפיים זה המקום היחיד בו תתחבר למרים משקולות טורקי בולגרי, ותרצה שהמתאבק הרוסי שלא הפסיד 14 שנה יזכה שוב במקום הראשון. תתרגש שבחור חביב מגיניאה המשוונית כמעט יטבע בבריכה, ותוכה בתדהמה שמאמן טאקוונדו קובני יבעט לשופט בראש.

המשחקים, בשבילי, הם קודם כל המשלחת הישראלית, ואלוהים יודע שתמיד יש עניין. אם אלה ספורטאים אדירים, שמצליחים לנצח את הקשיים המובנים בספורט הישראלי, ולהגיע לטופ העולמי, ואם אלה סיפורים ביזאריים ומצחיקים של משקפת חסרה, נעליים לא נכונות או כל מיני ליצנים שהתאזרחו כדי להביך את עצמם ואותנו באולימפיאדה. הציפיות שלי מהמשלחת הישראלית, תמיד בשמים, מודה, ועל כן אני גם מתאכזב לא פעם, מפציעה ברגע האחרון, רוח לא נכונה, שופט סורר וסתם חידלון ברגע האמת, אבל לא הייתי מחליף את ההרגשה הזו של לפני משחקים, את הציפייה הזו, בשום דבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *